"ואמונתך בלילות"
מספר תובנות שעלו במחשבתי בעקבות מגפת הקורונה.
הכל לטובה
ראש לכל ויסוד הכל, הידיעה והגישה האמונית, שהכל ממנו יתברך. כי הוא "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע". זאת ועוד, כל מאורעות החיים - גם אלו הנראים לנו כרעים – לא רק שהם ממנו יתברך, אלא כל מה שמונח ביסוד הווייתם הוא לטובה, כי "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
החוויה האנושית הסובייקטיבית של תחושת הקושי עם חסרונות החיים והרוע העולמי, אינה סותרת את הידיעה האמונית האובייקטיבית, שחשבה ד' לטובה ומגמת ההטבה עומדת ביסוד כל ההתרחשות ועוד עתיד להתגלות מתוך כל הרוע.
זהו מבט אמוני עקרוני שאיש האמונה מתבונן על כל מאורעות החיים שפוקדים אותו. מעתה ננסה להתבונן באיזה רווחים רוחניים ומוסריים ניתן לאמץ מתוך המשבר הנוכחי. ככל העדר, גם העדר הקורונה קודם להוויה גדולה שצריכה לצמוח ממנו. מוטלת עלינו חובה גדולה להתאמץ בעבודת "בואו חשבון", לעסוק בחשבונו של עולם. שחלילה המאורעות לא יעברו על ידנו ונעסוק אך ורק בהתארגנות טכנית ובפרשנות שטחית של המצב. אנו צריכים להיות דרוכים, מלאי ציפייה ולקיחת אחריות ממה שעומד אחר כותלנו, ממה שעתיד לצמוח מתוך המשבר.
כוחי ועוצם ידי
כידוע הקב"ה זיכה אותנו לחיות בדור של התפתחות מדעית, טכנולוגית מאוד מרשימה. ההשכלה האנושית העמיקה חקר וחשפה את מטמוני הטבע ומתוך כך פיתחה כלים ושכללה את החיים האנושיים. ללא ספק מציאות מבורכת. אולם הסיכוי הגדול טומן בחובו סיכון גדול. תחושת העוצמה האנושית שבכוחה לייצר כל, עלולה להביא את האדם לתחושת כזב ולראות עצמו כיוצר. כלומר לא רק כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל שכלול העולם המודרני, אלא אין כוח עליון נשגב שהוא למעלה מכוחו של האדם. כוח אנושי שמשכיח ומנתק מהבורא. והנה בא לעולמנו נגיף חדש, לא ידוע ולא מוכר. ששם את האדם במקום. כוחו של האדם מוגבל ועם כל הפיתוחים והשכלולים המרשימים בא הנגיף הנ"ל וחושף את מוגבלותה וקטנותה של האנושות. יש בכוחה של הקורונה לעורר לענווה ומתוכה לאמונה.
קריאה לרוחניות
סכנה נוספת טומנת בחובה הפיתוח המואץ של העולם הגשמי. כשהחברה האנושית גדלה על מדיה – בכליה השונים, ממילא האדם נעשה יותר בעל תפיסה מגושמת, פיזית, ויזואלית, מה שאני רואה וממשש משמע שהוא קיים. הקיומיות תלויה במוחשיות. באה הקורונה ופותחת פתח מופשט, לאדם המתגשם. הווירוס אינו נראה לעיני בשר. הוא יחסית מופשט ורוחני. נתפס כדבר שאין בו ממש, אינו נאחז בידיים. ומסתבר שהכח המופשט הזה יש בו ממש יותר מכל ממשות העולם הגשמי אותו האדם בנה. הווירוס הנ"ל מסוגל להביא לשיתוק מבנה החברה, לקריסה כלכלית, לתמותה של אלפי אנשים וחולי של עשרות ומאות אלפים ללא אפשרות לשלוט בהתפשטות המחלה. יש בכוחו של ווירוס הקורונה להחזיר לאדם את האמון בעולם הרוחני, בעוצמה הממשית של העולם המופשט.
חרדות ודמיונות שווא
תופעה נוספת שמאפיינת חברה תקשורתית, בה האדם צורך סרטים משחר ילדותו, האדם, פשוט חי בסרט. כלומר עולם הדמיונות הכוזבים, מאוד מפותחים אצלו, הוא נהפך לאדם חרדתי באופן אובססיבי. עם התפרצות הנגיף עולות שמועות מופרחות, פנטזיות שמעוררות חרדות ומתוך כך התנהגות והתנהלות מלאת פחדים ולחצים נפשיים. תופעת הדמיון הכוזב שמביא לחרדות שווא מזכירה לנו סוגיה במסכת שבת בעניין סנדל המסומר ועליו ישנו ביאור של מרן הרב קוק זצ"ל בעין איה. אין בדברים אלו להמעיט אפילו במעט את האחריות והרצינות בנקיטת כל אמצעי הזהירות.
צמצום תרבות לא לנו
עוד כמה דברים טובים קרו בעקבות הנגיף הנורא – קורונה. נתבשרנו שכל אירועי הספורט התבטלו. כמה חילול שבת קודש נמנע על ידי כך. הרבה מתהלוכות ומופעים בחג הפורים התבטלו. פעילויות "תרבות" אלו אינם אלא חקיינות זולה של הקרנבל בברזיל שמלא בפריצות וטומאה. בתי תאטראות, בתי משתאות, בתי עינוגים ומקומות בילוי, המבלים את נפש האדם, נסגרו. גם אם הסגירה היא זמנית, אל יהיה הדבר קל בעינינו, כל דקה, וודאי ששבת שלמה ששובתים בה מחילול קודשי ישראל והמעטת טומאת נפשות ישראל, יש בדבר רווח עצום לעולם כולו.
התבודדות וחזרה הביתה
אחד מההשפעות השליליות אותם אנו סופגים מהתרבות המערבית היא חיים חיצוניים ומתוך כך יחצניים. המציאות החברתית הופכת את האדם להיות משועבד למה יאמרו ומה יגידו. בס"ד האדם אחוז תזזית, חסר מנוחה ורוגע נפשי. מרוב עיסוק בלרצות את החברה, האדם שוכח את עיקר העיקרים – את עצמו. דעתו מוסחת מלברר מי הוא באמת, מה היא האמת ומה הם חיי אמת וכו'. הבידוד שנכפה עלינו בעקבות הקורונה יכול לשמש עבורנו חלון הזדמנויות להתבודד. סוף סוף להיפגש עם עצמנו, כמה שפחות מפגש עם החוץ, כמה שפחות מגע עם האחר. להתכנס, להתבודד ולהתבונן. זו הזדמנות מצוינת לרענן, אולי לחדש את איכות הזוגיות להחזיר את אחריות ההורים לחינוך ילדיהם.
ערבות הדדית
אחד הערכים היסודיים המאפיינים ומייחדים את האומה הישראלית היא ערבות הדדית. בעם ישראל הערבות אינה בנויה על סולידריות וברגש כלפי הזולת, אלא הערבות היא התשתית הבסיסית של מבנה האומה.
מבואר בספר תֹומר דבורה (פרק ראשון): "כך יתנהג האדם עם חברו, כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו," הגישה להתנהגות שבין אדם לחברו צריכה לנבוע מתוך יחס משפחתי – "שאר בשר". אך יש לשאול, כיצד ניתן לראות כל אחד מישראל כבן משפחה?
אלא "מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה ובזה חלק זה," הערבות אינה רק ביטוי של קשר מסוים בין הפרטים, אמצעי נוסף חיצוני המקשר בין השנים. הערבות היא התמזגות מוחלטת בין הפרטים עד שלא ניתן לחלק ביניהם. משהו מנשמתו של האחד נמצא בנשמתו של האחר. ערבות עמוקה קיימת רק במציאות אורגנית, אחדותית, במציאות שבה הפרטים אחודים ממקור חיים אחד.
מתוך הכרת המבנה הכללי של האומה הישראלית, שחוק הערבות חל עליה, מכוח המבנה הטבעי של האומה – ניתן להבין מדוע מעשה הערבות מצויים יותר מכל חברה אנושית. גם בימי שיגרה הערבות הישראלית חריגה במציאותה. ארגוני החסד לנזקקים, עמותות שמטפלות בילדים עם מוגבלויות, גמח"ים, לאין ספור, כמעט לכל דכפין. ארגון ייחודי מסוגו בעולם לתרומת כליות, עוד ועוד.
ובשעת משבר מתגלה ביתר שאת מידותיהם הטבעיות של ישראל "שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט ע"א).
דבר זה מפורסם גם אצל הגויים. מעשה שרבינו הרב צבי יהודה זצ"ל היה מרבה לספר: מעשה שקרה בימי מלחמת העולם הראשונה, ברופא יהודי, שבחצות לילה דופקים על דלתו: דוקטור, דוקטור! הוא מתלבש ויוצא ורואה אישה זקנה גויה שמודיעה לו שבעלה חולה מאוד. הם הולכים מרחקים עצומים עד לפרברים מחוץ לעיר. הרופא שואל אותה: בסביבה שלך יש הרבה רופאים, מדוע באת אלי? היא עונה לו: אתה יהודי, ויש לך לב טוב, ולכן באתי אליך. זהו חולה דחוף, ורופא אחר לא היה מזדרז כל כך ללכת באמצע הלילה. (שיחות הרצב"י זצ"ל, הגדה של פסח עמ' 19).
ולזמננו אנו. סיפורים מרגשים לאין ספור עולים מכל עבר, על עזרה הדדית שחושפת את חשק ההטבה לכל, ללא גבולות וחשבונות רווח אישיים. על משפחות שנמצאות בבידוד זוכות לקניות ומצרכים מאנשים שאינם מכירים כלל. קשישים שמקבלים ארוחות שלמות מארגונים שונים וכו'.
כל זה לא חידוש. ישנה נקודה מיוחדת שמתגלה במשבר הנוכחי, אותה ציין ראש הממשלה: מעבר לכל החסד אותם עושים אנשים וארגונים פרטיים, מתגלה החסד הכללי, החסד הציבורי של המדינה. מדהים לשמוע כיצד המדינה יוצאת מגדרה לחלץ עשרות מטיילים ישראלים ממדינות נידחות. שמעתי ראיון תקשורתי, מאחד המחולצים הנ"ל, שהאיר את עיני על גודל השעה. בעבר, בגלות, הזהות היהודית היוותה מכשול, מחסום בפני היהודי. כעת, הצגת תעודת זהות הישראלית פתחה בעבורנו את כל השערים ובכל המדינות בהם שהינו ראינו תיירים תקועים עם תחושה שמדינתם זנחה אותם. והם עומדים ומשתוממים, כיצד מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים להחזירם ארצה.
קדושת החיים
גם הערך של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", הוא מן המפורסמות. ומיסודה של תורה "וחיי בהם", על פיו מורים לנו חז"ל, שאפילו על ספק פיקוח נפש, מחללים שבת ויוה"כ. במשבר הנוכחי מתגלה הרגישות והאחריות של רוב האוכלוסייה, שבעיקרה אינה חוששת מהתדבקות, אלא בעיקר מהדאגה מלהדביק את האחרים ובמיוחד החשש מלהדביק את אוכלוסיית הקשישים.
לרוב האוכלוסייה ההתדבקות לא מהווה סכנת חיים, ההתדבקות מנגיף הקורונה אינה מסוכנת יותר מאשר שפעת רגילה שפוקדת אותנו מידי חורף. ובכל זאת, מדינה שלמה מכניסה עצמה לבידוד ויוצרת בהכרח משבר כלכלי וכל זאת כדי לא לפגוע חלילה בזקנים, בני למעלה משבעים, שמונים. קדושת החיים כל כך עליונה, ששווה לנו להשבית את התנהלות החיים של החברה כולה, כדי לא לקצר את קדושת החיים של כל יהודי ויהודי.
פשטות וצניעות
את כולנו רגשו השמחות שהתנהלו באופן מקורי. בריתות, בר מצוות וחתונות שנודעו כבר לשם ותהילה: חתונת המרפסות, חתונת הכיסאות וכו'. עם כל ההתרגשות, מסתמא כל אחד אומר בליבו, טוב שזה לא קרה לי. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהצוהר שנפתח לנו בהחזרת הפרופורציות לשמחת אמת. מזה שנים רבות מטרידה התופעה שהלכה והתרחבה בס"ד בחברתנו, בהן השמחות לבשו צורה יותר ויותר חיצונית והוצאות מרובות על דברים טפלים. שלא נדבר על כך שלרגל שמחת חתונה אנשים נכנסים לחובות, רק כדי לעמוד בסטנדרטים החברתיים, שתהיה החתונה המדוברת, הבלתי נשכחת. עם מנות אוכל ללא יכולת ספירה ועיכול.
והנה, המשבר הנוכחי יצר הכרח לקיום שמחות בצמצום ובצניעות. בצדק יאמר, שהצמצום יתר על המידה. אך ההכרח לא יגונה. יש בכוחו של ההכרח לעורר אותנו מחדש לחזור בתשובה בגישה ובצורה של קיום שמחות בישראל. לחזור ולהשקיע בעיקר, בשמחה הפנימית והאיכותית, יותר פשטות וצניעות. הגיעה הזמן להמעיט בעניינים הטפלים, לשנות כיוון מהחוץ הראוותני, כלפי הפנים העמוק, לרדת מהרצון לרצות את האחרים, לרצון שמריץ אותנו כלפי מעלה.
יהי רצון לפני אבינו שבשמים שיאמר לצרותנו די, וימגר את המגיפה מעל כל בריאותיו וישלח רפואה שלמה לכל בני בריתך.
מאיר כהן
מצורף בזה הנהגה של אחד מגדולי האחרונים, רבי עקיבא איגר בשעת משבר של פריצת מגיפת הכולרה שהיתה בשעתו.
הפסק של רבי עקיבא איגר לעצירת המגיפה
הצעדים אותם קרא גדול אותו הדור לנקוט למניעת התפשטות מחלת הכולרה, דומים להפליא לכללים של משרד הבריאות למניעת התפשטות נגיף הקורונה • ההיסטוריה חוזרת
ההיסטוריה חוזרת: לפני 190 שנה קבע הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע כמה וכמה כללים למניעת התפשטות מחלת הכולרה, צעדים שהתקבלו בברכה על ידי המלך והרשויות. בעולם ההלכה של 2020 (למניינם) עוקבים אחר פסקיו של הגאון בשנת 1831 (למניינם).
כרבה של פוזנא, דאג הגאון רבי עקיבא איגר להפעיל את סמכותו כרב גם במקרים שאינם הלכתיים, לתועלת הציבור במקרי הצורך.
בשנת תקצ"א, לפני 190 שנה, פרצה מגפת הכולרה, והגרעק"א תיקן מספר תקנות שסייעו מאד למניעת התפשטות המגפה ולבידוד האזורים הנגועים: הוא מינה ועד שיהיה אחראי על ההיגיינה במרחב הציבורי, ועל המודעות לה בקרב התושבים.
בנוסף דאג הגאון שהוועד יממן שירותי ניקיון לבתי העניים, והפיץ כרוזים הלכתיים בדבר החובה לשמור על הבריאות על ידי הרתחת מי השתייה ושמירה על ניקיון אישי.
כדי להמעיט התכנסויות המוניות, קבע בין היתר כי ניתן לוותר על תפילות במניין. לקראת הימים הנוראים באותה שנה, קבע כי תיערך הגרלה ובה ייקבע אלו מחברי הקהילה יתפללו בבית הכנסת בתפילות ימי ראש השנה, ואלו בתפילות יום הכיפורים, כך הצטמצמה כמות המתכנסים לכדי שליש.
כמו כן, קיצר משמעותית את התפילות עצמן, וקבע הפסקה ארוכה בין תפילה לתפילה. בשיתוף פעולה עם המשטרה המקומית, הוכנסו שוטרים לתוך בתי הכנסת כדי לפקח על הסדר ולמנוע צפיפות בשעות הכניסה והיציאה. הרב גם חייב את כל הקהל לשתות משקה חם לפני תפילת שחרית למרות ההלכה, שלא לטעום דבר לפני התפילה.
בצעדים הללו תרם הרב איגר זצ"ל משמעותית לצמצום מספר הנפגעים בפוזנא בהתפרצות זו של המגפה, וקיבל על כך מכתב הוקרה מפרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.
מחלת הכולרה, המוכרת גם בשמה היהודי 'חולי רע', התפשטה בעיקר בפולין וסביבותיה, בשונה ממגפת הקורונה שהיא מגיפה עולמית. כאמור הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע לשלטונות במאמצים לעצירת המגיפה, ותיקן כמה תקנות שסייעו לעצור את המגיפה.
וכך כותב הגאון רבי עקיבא איגר במכתב לרב קהילת פלעטשען המודפס בחידושי הגרק"א במסכת נדרים דף ל"ט "בעניין תפלה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים, ולומר אחר התפילה ערב ובוקר תהלים איזה מזמורים שיבחר ואחר כך הנוסח אל רחום שמך, ענינו, מי שענה, ויהי רצון אחר התהלים, ולהזכיר בתוכו גם על המלך ירום הודו, וזרעו ושריו, וכל שוכני ארצו, ולומר בבוקר ובערב פרשת התמיד בצבור, כל נוסח פרשת הקטורת."
בהמשך מכתבו כותב רבי עקיבא איגר זי"ע, "ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מט"ו לבא לבית הכנסת, ואפשר על ידי עמידת שומר מפאליציי שומר מהמשטרה, להשגיח בזה, שמאחר ויש כבר כפי המספר אל יניחו לאחר לבוא לשם עד אחר ישלימו הם, ואם יסרבו טוב להעביר לרשויות דפה, ובודאי תצליחו אם תזכירו את שמי שהזהרתי אתכם, שלא להיות קיבוץ גדול, בבית הכנסת במקום צר, ושיעצתי לכם הסדר הנ"ל, וגם האזהרה באמירת תהילים ולהתפלל על המלך ירום הודו."
אם נחזור לזמנינו אנו, בעולם ההלכה של תש"פ רואים בפסק הזה אבן דרך חשובה, פסק ההלכה הברור לצמצם מנייני תפילה, למסור לרשויות את המסרבים לכללים, ואפילו להכניס שוטרים לבתי הכנסת - משמעותי ביותר לימים אלו ממש.