מוצאי שבת הגדול פרשת צו.
מהתבוננות בקורבן תודה ולחמי החמץ, ניתן ללמוד על תפקיד החסרונות והמשברים בעולמנו וכיצד ניתן להתגדל מהם.
מעט דברי רקע בעניין קורבן תודה ולחמי חמץ:
קורבן תודה
על מה מביאים קורבן תודה? על "הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכים להודות שכתוב בהן: 'יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה" (רש"י ויקרא ז – יב, ע"פ ברכות נד ע"ב).
לחמי חמץ
יחד עם קורבן התודה יש להביא ארבע סוגים של לחמים, כאשר שלושה מתוכם הינם חלות מצה ורק הרביעי הוא חמץ. ניתן את ליבנו לכך, שהבאת לחם חמץ עם קרבן היא יוצאת דופן, שהרי הכלל הוא ש"כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב – יא).
בנוסף, לחמי החמץ המייחדים את קרבן התודה, תופסים מקום מאוד מרכזי (כעולה מדברי הרמב"ן ויקרא יז – יב. העמק דבר ויקרא ז – יג).
נעלה מספר שאלות:
מדוע דווקא הניצול מן הסכנה צריך להודות, הרי הקב"ה ברוב חסדיו משפיע עלינו שפע ברכה בכל עת ובכל שעה, על ידי סדרי המציאות וחוקי הטבע הקבועים. מדוע שלא נצטרך להביא קורבן תודה על ניסיו שבכל יום עמנו ועל נפלאותיו שבכל עת?
ועוד יש להבין מדוע דווקא יחד אתו יש להביא לחמי חמץ, ומהי המשמעות הכל כך מרכזית של לחמים אלו בהבאת קרבן התודה?
הקושי שבהנהגת ההרגל
בחוקי הטבע ובסדרי החיים הקבועים שקבע הקב"ה בעולם מונחת ברכה גדולה לאדם. אולם, דווקא השפע והברכה המגיעים אלינו ממרומים בדרך קבועה ומסודרת עלולים להשכיח מאתנו את מקור הברכה והטוב העליון. קשה להרגיש ולהבין את גודל הטובה מחמת ההרגל, המונע מהאדם להתבונן בגודל הטובות היום יומיות ולהתייחס אליהן כדבר מיוחד ולא כדבר מובן מאליו. זאת ועוד, האדם עלול להתאונן ולקנטר על כך שטוב היה אילו חייו וחיי העולם בכללו היו מסודרים ומנוהלים בדרך אחרת. בזה שהאדם אינו מבין ואינו חש עד כמה ריבונו של עולם מנהיג ומשגיח בצדק מוחלט ובחסד נפלא דרך חוקי הטבע הקבועים, עשויה להתעורר בקרבו אי שביעות רצון ועלולה לקונן בלבו הרגשה שסדרי המציאות גורמים עוול וחוסר צדק, ואף עלולה להביא אותו לידי התמרדות פנימית.
"בידיעת החיסרון יוכר ערך הטובה"
מה יעזור לאדם להכיר ולהעריך נכון, באופן אמיתי ועמוק , את גודל הטובה של ההנהגה האלוקית הקבועה? דווקא כשהאדם יחווה חסרון, ולרגע אחד לא ייהנה מהביטחון והיציבות שמקנה הנהגת הטוב המתמדת, הוא מסוגל להכיר ולהרגיש את גודל הטובה האלוקית שבסדרי החיים הקבועים, וילמד להעריך אותה ולעמוד על מעלותיה.
ההכרה בגדלות הטובות האלוקיות תוכל להיבנות באדם כראוי רק על ידי ידיעת ההפכים, על ידי שיכיר את ההיפך מן הטובה. התפיסה האנושית היא תפיסה יחסית, ולכן כדי להכיר באמת בערך של הדבר, להבין את מלוא המשמעות שלו ולהכיר במעלותיו, חייב האדם להכיר גם את היפוכו.
בעל 'חובות הלבבות' (פתיחה לשער הבחינה) מביא משל נפלא בעניינינו. אדם בעל חסד גדול שאימץ תינוק עזוב. גידלו, האכילו והלבישו ודאג לו צרכי קיומו וחינוכו לאורך שנים רבות. לאחר שנים שמע האיש החסיד שאדם אחר שוחרר מהשבי והוא מחוסר כל. שוב התמלא רחמים ואימץ גם אותו. אסף אותו לביתו ודאג לכל צורכו. והיה האיש מכיר בטובת החסיד ומודה לו ומשבחו בפי כל. מה שאין כן, הילד המאומץ לא היה מכיר בטובת מאמצו, גם בבגרותו. ההבדל ביניהם נובע מכך שהילד גדל עם הטבת האיש החסיד והיה רגיל בה. לעומת השני שהכרתו ברורה מי הוציאו מאפלה לאורה מחוסר כל למילוי כל חסרונותיו.
ביאור נוסף בזה בספר 'עמוד העבודה' (לרבי ברוך מקאסוב): "דע, כי אין דבר מובן הבנה ברורה אלא מצד הפכו. המשל בזה, אם יאמרו לאדם פירוש מילת מתוק... אפילו אם יטעום טעם דבש ויאמרו לו, זה הטעם שטעמת בדבש הזה הוא נקרא טעם מתוק, מכל מקום לא יבין פירוש עניין מתיקות על בוריו. מה שאין כן אם יאכילוהו אחר כך עשב מר כמו לענה, ואחר כך ישתוקק אחר דבש לאוכלו, ויברח מן הלענה, ויאמרו לו, הטעם שטעמת בדבש נקרא טעם מתוק, ומה שטעמת בלענה הוא נקרא טעם מר – אז יבין היטב פירוש ועניין של שני המילות הללו... וכן פירשו בזוהר (ויקרא מז, ב) הפסוק (קהלת ב,יג) "וראייתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", כי הנה אם לא היה בעולם לילה וחושך, רק אור ויום, אז לא היו מבינים מעלת האור, מה שאין כן עתה כשיש גם כן מציאות חושך בעולם, אז מתוך החושך ניכר יתרון מעלת האור מן החושך... וזהו ביאור הכתוב – מהיכן אני רואה יתרון מעלת החכמה – מן הסכלות, וכמו שאנו רואים יתרון מעלת האור מהחושך".
תפקיד קורבן התודה
קרבן התודה בא לאחר המפגש עם החסרון, לאחר שהאדם נקלע לצרה ולמצוקה, והרגיש עד כמה הוא חסר ישע כאשר הסדר הקבוע משתבש ומופר. חוויית המצוקה מבררת לאדם את גודל הברכה המצויה בסדרי החיים הקבועים שטבעה ההשגחה האלוקית בעולם. לכן כאשר הוא יוצא מן הסכנה ושב אל סדר החיים הקבוע, הוא שמח בו מאוד, ובהודאתו על הצלתו כלולה הודאה על כל סדרי החיים הקבועים, שעתה הוא מכיר בערכם, ועל כך הוא מביא את קרבן התודה, כפי שמסביר הרב (עיין איה ברכות פרק א', סב):
"התודה באה להודות על הטוב הבא על ידי גלגולי סיבות רעות", על "השמחה שאחרי הפחד והסכנה. שעצם השמחה היא דבר טוב" בכל עת, אך "לא יצוייר היותה כי אם בהקדמת הרע", רק על ידי הקדמת הרע, אשר גורם להכיר במעלת הטובה הקבועה, מתעוררת באדם השמחה בהשגחת ד' שעליו בכל עת – שהיתה בלתי מוכרת ומורגשת כראוי לפני הצרה, "כמו שאמרו חז"ל (ילקו"ש תהילים תרכח), על הפסוק (מיכה ז,ח) "כי אשב בחשך ד' אור לי" – אילולי שישבתי בחושך, לא היה ד' אור לי".
ברכת הגומל
ראינו שהפחד והסכנה, שבאופן פשוט אינם דברים נעימים וטובים, מכשירים את האדם, ועל ידו את כלל החברה, להכיר בטוב האלוקי ולהיות מוארים באורו. לכן מובן, שכאשר אדם שניצול מן הסכנה בא להודות לד', הוא מודה לא רק על הטובה הקבועה, אשר רק עכשיו הוא מבין את גדולתה ושמח בה בכל לב, אלא גם על כך שהקב"ה זימן לו את הסכנה והמצוקה הזו, שבזכותה הוא ניצל מאי הכרת הברכה שבסדר הקבוע. פקיחת העינים להכיר בברכה שבסדר הקבוע, שבאה בעקבות הצרה, מבררת לאדם את הטובה שהיתה בצרה עצמה, וגם עליה הוא מודה בקרבן התודה.
כאמור, הרעות שבאות על האדם עלולות ליצור בו תחושה מוטעית שההנהגה האלוקית אינה מיטיבה עם בני האדם, ולעיתים אפילו מתאכזרת אליהם. אך אם הוא יכיר בטובות הנמשכות מהצרה – טובות שיכולות להופיע רק על ידי הצרה – הרי שהרעות דווקא יחזקו בו את רגש הכרת הטובה לקב"ה, וגם עליהן הוא יביע את תודתו בקרבן התודה שיביא.
חז"ל תיקנו שבזמן הזה, אותם אנשים שבזמן המקדש היו צריכים להביא קרבן תודה, יברכו ברכת הגומל – "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". הרב (עין איה ב"ב ט – טז) מסביר, ששתי ההודאות הללו – על המצוקה עצמה, ועל הטובה שבסדר הקבוע, שהכרתה צומחת מתוך המצוקה – שתיהן רמוזות בנוסח 'ברכת הגומל".
"האחת, הודאה מלשון 'וידוי'" – הודאה שנובעת ממצב שעל המודה להתוודות עליו. כי האדם שנזדמנה לו סכנה, כדי שיכיר על ידה את גודל טוב ד' שבהנהגה הקבועה, כנראה לא הכיר בו לפני כן כראוי לו, ולכן צריך "שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהיה לו עד שבאו ימי הרעה, כאשר לא ידעה נפשו שבעה", ולא היתה מרוצה מחלקה. לפי בס"ד זה, עד שבאה עליו הסכנה והמצוקה הוא היה בבחינת 'חוטא' ו'חייב', ו"אם כן השם יתברך" בהביאו עליו את המצוקה, שעל ידה יזכה להכיר בטוב ד', "הוא 'גומל לחייבים', המתאוננים על חכמתו וחסדו".
והחלק השני של הברכה "שגמלני כל טוב" יורה על הטובה הכפולה, "כי עתה ידעו איך לשמוח בגורלם", בסדרי הטבע ובחוקי החיים הקבועים המלאים חסד עליון וחכמה אלוקית, אשר מקיפים אותנו מאז ומעולם, "עתה יכירו כי הוא יתברך גמלנו מעודו כל טוב".
קורבן תודה אינו בטל
חז"ל (ויקרא רבה פרשה כז, יב) לימדונו, שכל הקרבנות עתידים להתבטל לעתיד לבוא, מלבד קרבן תודה. אמנם אנו מתפללים ומאמינים באמונה שלמה, שבמהרה יבנה המקדש ותשוב העבודה לבית ד'. סדרי עבודת הקרבנות יתחדשו במלוא הודם והדרם ויתקיימו בכל דקדוקיהם, אך בשלב עתידי מתקדם יותר, הרחוק מאתנו מאוד, יתעלה העולם למצב בו לא יהיה עוד צורך בקרבנות. גם במצב העליון הזה קרבן התודה לא יתבטל.
אך יש לשאול, הרי לעתיד לבוא שהעולם יתעלה למדרגה מוסרית עליונה שלא יהיה בה חטא ועוון ולא תהיינה עוד צרות ורעות, וחסדי ד' וטובו יהיו גלויים ומבוררים לכל, לכאורה לא יתעורר עוד צורך בקרבן תודה.
ודאי שתהיה הודאה לד' על הטובות שתהיינה באותה עת, אך הודאה זו לא תהיה על ידי קרבן תודה, שבמהותו הוא הודאה ווידוי שאחר הצרה והמצוקה. אם כן, כיצד יש להבין את דברי חז"ל שהתודה לא תתבטל?
גם לעתיד לבוא תפקידו של קרבן התודה יהיה לברר את הטוב האלוקי הגנוז במה שבתחילה היה נראה כרע. אמנם באותה העת לא תתרחשנה רעות וצרות, אך התודה תתייחס לרעות ולצרות שעברו עלינו במשך כל שנות ההיסטוריה, כיוון שרק בעתיד נוכל להשיג באופן שלם את גודל הטובה שהייתה טמונה בהן.
אך הידיעה האמונית הזו אינה מופיעה במלואה בעולם הזה. החוויה המוחשית של הכאב והמצוקה מרפה במקצת את חוסנה ועוצמתה של האמונה הזו. ואפילו אם האמונה חזקה ואיתנה, היא איננה יכולה להיות מבוררת לפרטיה, כיוון שבקוצר שכלנו אין אנו יכולים להבין כיצד כל צרה ומכאוב בונים ומכשירים אותנו אל הטוב, כי "סוד אלהי כמוס בהן, מה שאי אפשר לנו להשיגו כלל, איך כל הרעות הללו תהיינה טובות מוחלטות ורמות" (מדבר שור דרוש כז עמ' רנג).
לחמי החמץ
מכיוון שקרבן תודה בא להודות על הטובה הנסתרת בסדרי החיים הטבעיים הקבועים, הנראים כמוגבלים וחסרים, ועל הטובה הטמונה ברעות ובסכנות המזדמנות בעולם, "על כן בא בו גם חמץ, מה שאין בכל הקרבנות", מפני "שהחמץ מורה על הרע והקלקול".
לחמי החמץ תופסים מקום מרכזי בקרבן התודה, מפני שהם מורים על מהותה של ההודאה שבו, שהיא באה על הטובה הטמונה במה שנראה כרע וקלקול, שבאמת גם דרכו הולך ומופיע הטוב האלוקי השלם באופן מופלא.
אמנם כעת ההכרה הזו אינה מבוררת ובהירה בכל עוצמתה, ולעיתים עלול האדם להרגיש שהטבע העיוור וכוחות הרע שולטים באדם לרע לו – לכן מלמדת אותנו התורה ש"כל הקרבנות בטלים ותודה לעולם אינה בטלה, וחמץ יגבל בה", כדי "להודיע ולהודע שאין עוד, ואין אחרית לרע, כי" בעתיד, כשיתברר לעין כל, שהרעות כולן נועדו על ידי הבורא ב"ה להכין את הופעת הטוב השלם, "הכל יוחזר לשרשו, והכל יזוקק בזיקוק הטוב, כי הכל דבר ד' הוא" (שמונה קבצים קובץ ה, סח).
להודות מתוך משבר
מפני חטאנו גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו ואין לנו קרבן ולא לחמים. אך צרות, משברים, חסרונות ומגפות לצערנו לא חסר. גם נבואה נסתלקה מבית ישראל וחשבון נפש מדויק, על מה ועל למה באים עלינו כל צרותנו אין בכוחנו לעשות. אין בכוחנו לדעת מחמת איזה חיסרון, קלקול או חטא אירע האסון.
אין לנו אלא לאחוז בשיפולי גלימת גדולי הדורות, שלימדונו להתבונן ומתוך כך לקחת עמנו 'לקח טוב' לתקו עצמנו, בראש ובראשונה, ומתוך כך, נביא במהרה לתיקון עולם במלכות שדי ומימלא לא יהיה כל צורך בצרות המתרגשות עלינו, ויאמר לצורתנו די.
במהרה יבוא גואל וירפא כל מחלותינו בגוף ונפש.
עיקר הברור לקוח מ'נלכה עד הרא"ה' לפרשת צו.
מקורות מרכזיים: עין איה ב"ב פרק ט, טו – טז. עו"ר ח"ב עמ' קצא. עין איה ב"א פרק א, סב. אורות התחיה מט. עין איה ב"א פרק ג, ל.