פסח בצל הקורונה, ערב שבת הגדול תש"פ
"מה ד' אלוקיך דורש ממך"
כבר בפתיחת המסילה המוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה – ספר מסילת ישרים, מציב הרמח"ל בפנינו את "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים פרק א).
שאלת האדם את עצמו "מה חובתו בעולמו", אינה שאלה צדדית כלל ועיקר. לא בחינם זו הכותרת לפרק א', כי זו השאלה העומדת ביסוד כל עבודת ד'. אם נדייק בלשון המדוקדקת של הכותרת "בביאור כלל חובת האדם בעולמו", מתבאר שהדברים מוסבים על כלל חובת האדם בעולמו. כלומר, חובת האדם לברר מה היא תכלית חייו, מה ייעודו ותכליתו בזה העולם. זו שאלה כללית, עקרונית על משמעות החיים ועל הדרך אשר יברור לו האדם.
אך החיים בפועל מורכבים מאין ספור פרטים של אירועים מתחלפים, מצבים משתנים ומקרים מזדמנים שעל כולם מוטלת על האדם האחריות להתייחס באופן נכון ומדויק. באותה מידה שחובה על האדם לעסוק בשאלה העקרונית, הכללית - "מה חובתי", כך גם בפרטי החיים, חובה על האדם לשאול את עצמו: מה חובתי המוסרית בעת הזאת? מה ד' דורש ממני במקרה הנוכחי? "על כן יאמרו המושלים באו חשבון" (במדבר כא – כז). ודרשו על כך רבותינו "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשב חשבונו של עולם..." (ב"ב עח' ע"ב). וכן מורה הנביא: "שימו לבבכם על דרכיכם" (חגי א – ה).
מבחן יראת השמים של כל יהודי הוא נוכח מציאות משתנה ומתחלפת. נדרש הוא לחשב מסלול מחדש ומתוך כך להתארגן מחדש ולשאול את עצמו נוכח השינויים-מה ד' מצפה ממני, מה היא עבודת ד' שלי במציאות הספציפית הזאת. אדם שקנה יראת שמים יודע להתייחס לכל מצבי החיים השונים ומשתנים בהיבט אמוני, פנימי. יראת שמים פירושה בניית יחס שמימי כלפי כל דבר שאנו נפגשים איתו.
השאלה התמידית אשר יהודי ירא שמים צריך לשאול את עצמו בכל מצב בו הוא נפגש היא מה רצון ד' יתברך. איך להגיב, כיצד להתייחס, מה נכון להרגיש ולומר ומה לא.
המצב הנוכחי שינה לחלוטין את אורכות חיינו – הפרטיים, משפחתיים, הקהילתיים – יישוביים, הלאומיים והבין לאומיים. נפש האדם נוטה לחיות בסדרי חיים ברורים. סדר, משרה תחושת ביטחון מהבלתי נודע. סדר, מאפשר להתארגן כראוי לקראת הבאות. הדבר נכון כלפי כל אדם, ועל אחת כמה וכמה לאדם הדתי שכל שינוי בסדר חייו עלול לגרום לו לטלטלה ולחץ נפשי עקב הקושי למלא את חובותיו ההלכתיות שבהן הוא מורגל.
שינויים דרמטיים מתחוללים בחברה הדתית - חרדית: קול התורה בהיכלי הקודש נדם, תפילת רבים בבתי כנסיות הושבתה, הקושי בהשגת מזון עם כשרויות המחמירות ועוד. ודאי שהשינויים מאתגרים ומערימים קשיים. אולם, מאת ד' הייתה זו, גם אם נפלאת בעינינו.
אשר על כן, אין זה נכון להתייסר נפש במה שאין בכוחנו לעשות ולקיים. נאמץ את מחשבתנו ונמקד את מבטנו בבירור מה היא עבודת ד' המיוחדת בעת המיוחדת הזאת. מי שעסוק בשאלה: "מה ד' אלוקיך דורש ממך" כעת חיה - מתמלא בביטחון, וודאות וממילא בשמחה. שכן שמחת אמת, היא תוצאה של וודאות ושלמות במה שאנו עושים.
המציאות הנוכחית מזכירה במקצת את האתגר אליו נקלע החייל הדתי בעת שירותו הצבאי. הפעילות הצבאית מאלצת אותו לוותר על לא מעט מצוות אשר בחיים האזרחיים הוא מורגל בהם, כגון: תפילה, תפילה במניין, קריאת התורה וכו'.
חייל עם יראת שמים מצומצמת יהיה מיוסר ויגלה עצבנות דתית ואולי תסכול. לעומת זאת, בעל יראת שמים רחבה וכוללת, יודע שאי קיום המצוות אינו נובע מעצלנות או זלזול ביחס לקיום המצוות. אלא מהחובה והזכות לעסוק במצוות המלחמה. יראת השמים שלו תתגלה ברצינות ובאחריות, בהקפדה ובדקדוק בקיום מצוות המלחמה כראוי. הוא נוהג כיהודי החרד ומחמיר בכל החומרות בפיקוח הנפש הכללי כפי שהיה מדקדק בכל החומרות בחיפושים אחרי אתרוג מהודר והכשרות המחמירה ביותר.
החשוב ביותר הוא העמדה הנפשית. הגישה העקרונית שעצם השירות הצבאי הוא העבודת ד' שלי כעת, ממלאת את החייל בעל יראת השמים הרחבה ברוגע ונחת, ודאות ושמחה.
שמעתי מאחד הת"ח משלשלת אדמו"רי חסידות גור, שסיפר על נכדו של בעל האימרי אמת, שבאחד מהימים חזר נכדו מהת"ת לארוחת צהריים. אלא שאמו התעכבה בהכנת הארוחה והאוכל עדיין לא היה מוכן. הנכד הגיב בצורה לא כ"כ מכובדת והביע קצת כעס וצער על הביטול תורה שנגרם לו בעקבות ההמתנה. אמר לו הסבא קדישא: בכל מקום יש את עבודת ד' שלו. בבית המדרש העבודה היא בעמל ובשקידה בתורה. עכשיו עבודת ד' שלך היא בעבודת המידות, שהיא לא פחות חשובה ובה צריך לשמוח.
יציאה לחרות תש"פ
כל זמן וההארה האלוקית המיוחדת לו. כל חג מחגי ישראל טומן בחובו ערך ומידה אלוקית מיוחדת שמסוגלת להתגלות בזמן מסוים. תכונת חג הפסח היא מידת החופש והחרות. זו עיקר עבודת חג הפסח. ניתן לומר, שליבת עבודת ליל הסדר זו האימרה: "לעולם יראה עצמו שהוא יצא ממצרים".
כהמשך לברור הקודם, נשאל את עצמנו מה היא עבודת היציאה לחרות שיד ההשגחה העליונה מכוונת אותנו אליה בשנה זו?
כבר התריע הרמח"ל בביאור מידת הזהירות, כי אחת הסכנות הגדולות שאורבות לאדם היא ההליכה אחרי ההרגל כעיור באפילה. להרגלים טובים יש מעלה גדולה, אך בשינוי מצבים המחייבים לשינוי מעשים עלולים ההרגלים להוות סכנה של שיעבוד אליהם. ההרגל עלול לקבע את מחשבתו של האדם וליטול ממנו את חופש הבחירה. זו תפקידה של מידת הזהירות - התבוננות המסוגלת לחלץ את האדם מהשעבוד להרגל.
כולנו מורגלים להכנות חג הפסח וכולנו מורגלים לקיום הסדר כהלכתו, איש איש וכל משפחה כמנהג אבותיו בידיו. אולם, כדי לא לשקוע באווירה דכאונית לרגל שינויי ההרגלים עלינו לצאת לחרות. להשתחרר מהמחשבה המקובעת, והרגשות הקשים על כך שלא נערוך את הסדר עם כל בני המשפחה. אסור לנו להשתעבד לתוכניות המקוריות אשר כל חריגה מהן מוציאה אותנו משלוותנו.
כמדומני, עבודת החרות לשנת תש"פ צריכה להתמקד בשחרור ההרגלים שנהגנו בהם בשנים קדמוניות. בהגדה של פסח יש לשון "צא ולמד". לפעמים כדי להתקדם בלימוד צריך לצאת מההרגלים ומהתפיסות הישנות. נכון, זה לא נחמד לשבת מצומצמים או בודדים בליל הסדר, אבל במצבים כאלה כדאי לאמץ את מחשבת הפרופורציה והעמדת היחס הנכון בין עיקר לטפל. מה שיקבע את איכותו של ליל הסדר בסופו של דבר יהיה העמדה והקומה החירותית שנבנה בקרבנו.
החומרות של פסח תש"פ – מה נשתנה הפסח הזה
כידוע אחד המאפיינים של חג הפסח, זה החומרות הרבות, אותם קבלו עליהם ישראל קדושים.
בשנים כתיקונן, רוב החומרות נסובו סביב כשרות המזון. כל עדה ומנהגה, כל משפחה ומשפחה נוהגת כמסורת אבותיה בידיה. אולם נראה, שהקב"ה מצפה מאתנו לרכז מאמץ ולהחמיר במצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" שהיא מצווה יסודית בעבודת ד'. זו מצווה מיוחדת שנדרשת לקיומה יראת שמים מיוחדת. פשוט ומקובל אצל הכל שכדי להיות יהודי החרד לדבר ד' ובעל יראת שמים, הדבר יבוא לידי ביטוי בחומרות ובהקפדות בהלכות שבת, כשרות, ברכות, תפילה ועוד. אך משום מה, כשמגיעים לעסוק בענייני שמירת הנפש, כביכול יראת השמים נעלמת. שמירת הנפש לא נתפסת כחלק מהציווי "מה ד' אלוקך דורש ממך" ואנשים יראי שמים מרשים לעצמם להכניס את עצמם להרפתקאות וחוויות מיותרות ולשים נפשם בכפם. שיטת ה'סמוך', אמרות בסגנון 'יהיה בסדר' ויחס אל הוראות שנכתבו בדם, כנהלים מוקרצים וחרדות מוגזמות – לצערנו, רווחת בקרב בני תורה. ככלל, מסתמן כי כל הנושא של בריאות הגוף ומזון בריא פחות מעסיק את ציבור מבקשי ד'. לא בכדי העמיד מרן הרב בראש אורות התשובה את התשובה הטבעית גופנית.
מאמר חז"ל - "חמרתא סכנתה מאיסורה" לא מספיק מוטמע בנו. כשאיסור וסכנה נפגשים, נדרשים אנו להכריע ביניהם. הנטייה הרווחת היא להחמיר ולא לעבור על איסור, גם אם נקל בפיקוח נפש. יש להניח שאת נפשנו תציף תחושת סיפוק עצמי, מכך שמסרנו את נפשנו על מנת שלא נכשל חלילה בדבר איסור. ואם נתרומם להוראת חז"ל ונחמיר דווקא בענייני פיקוח נפש ונקל באיסור, מסתמא אל נפשנו תחדור תחושת ויתור עצמי, כישלון, פשרנות בעבודת ד' וכו'.
אולי זו השאלה העיקרית שצריכה להתעורר השנה: מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים?
נשיב, לעצמנו בראש ובראשונה: הפסח הזה נשתדל להחמיר ב"סכנתא". נתמלא ביראת שמים יותר רחבה וכוללת שתמלא אותנו באחריות לשמירת נפשנו, משפחתנו, יישובנו – קהילתנו, אומתנו ועולמנו. הקב"ה פתח לנו חלון הזדמנויות, להתרומם להוראה שמעמידה את כל קיום המצוות התורה כנגדה – "וחי בהם". כן, גם אם הדבר ידרוש מאתנו להקל בחומרות שנהגנו בהם בעבר. לא נראה לי שבעת הזו, מאן דהוא נדרש לעבור על איסורים חמורים כאכילת חמץ. אבל אם ידנו קצרה מלהשיג מאכל מסוים עם ההשגחה המחמירה כפי שנהגנו בשנים קדמוניות, נקל ולא נחתת את רגלנו לסופרים שונים להשגת המאכל הנכסף, בהכשר המדקדק בחומרותיו.
ערב שבת הגדול,
שנזכה להתגדל ולהתנוסס מתוך כל הנסיונות שריבונו של עולם מזמן לנו.
חזק ונתחזק בעד עמנו וערי אלוקינו לגאולה ולרפואה שלמה,
שבת שלום
מאיר