• הרב מאיר כהן

מבחן האמונה במצבים משתנים

הרי לפניכם סיפור שיש בכוחו ללמדנו מה היא איתנות אמונית ועמידה בשעת משבר.


מסופר על בעל "האימרי אמת" (בנו של ה"שפת אמת" - מאדמו"רי גור), שנסע באחד הימים עם חסידיו בכרכרת סוסים גדולה אליה רתומים מספר סוסים ואותה מנהיגים ביד רמה שני עגלונים. הנסיעה התנהלה ברצף ובבטחה, ברוגע ובנחת עד שלפתע, ללא כל התרעה, הסוסים החלו להשתולל. הם רצו בדהרה ללא שליטה ועוד שעטו במרוצה לכיוון מדרון תלול אשר ירד מהשביל הבטוח. העגלונים ניסו בכל כוחם לעצור את הסוסים. צעקותיהם הלכו וגברו, כוחם במשיכת המושכות הלך וכלה.


העגלה מטלטלת ומתנדנדת, מקפצת ומתפרקת. החסידים זועקים "שמע ישראל" ואמירת ווידוים. רק האדמו"ר לא זע ולא נע ממקומו, ארשת פניו לא הביעה חרדה או התרגשות מיוחדת נוכח המתרחש. בדקה האחרונה, רגע לפני שהתחולל אסון נורא, העגלה נתקעה בסוללת עפר שעצרה את הסוסים ממרוצתם. גלגלי העגלה נשברו והעגלה התפרקה לחלקים רבים. החסידים חשו נסערים מעוצמת הסכנה וחוויית הנס המחייבת אמירת ברכת הגומל. רק הרב'ה בשלו, רגוע ושלב כמנותק מכל הסערה המתחוללת סביבו. החסידים המשתוממים להתנהגות רבם, פנו אליו בשאלת "ילמדנו רבינו", מה גורם לכבודו להתעלם מן המתרחש?


השיב בעל "האימרי אמת" לתלמידיו:

דרך העולם לחשוב שמה שמקנה להם תחושת ביטחון זה המצב היציב, מצבים בהם האדם מוביל את התהליכים, האדם הוא הגורם המחולל, הוא המנהל, הוא המוביל, הוא השולט במצב. אבל ברגע שהמצב משתנה ואינו יציב, האירועים יוצאים משליטה, כל התרחישים ותוכניות עבודה משתבשים ומשתנים – האדם מאבד את ביטחונו. למרות היותו דתי המקבל על עצמו עול מלכות שמים ערב ובוקר באמירת קריאת שמע, ולמרות שהוא רואה עצמו מאמין באומרו שלוש עשרה עיקרי האמונה – למרות כל זאת, הוא אינו בוטח באופן מלא בד' יתברך. עיקר ביטחונו הוא בכוחו, "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ברגע שכוחו האנושי נשמט תחת רגליו ונשלט על ידי גורמים חיצוניים - מקור בטחונו אבד לו.


אך אדם היודע שגם המצבים היציבים והבטוחים ביותר מקור יציבותם הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ד' יתברך שמו – אזי, גם אם המצב משתנה לחוסר יציבות, לא יאבד את ביטחונו ושלוותו. אומנם המצב השתנה, אך, כל המצבים המתחלפים ומשתנים, בין אם השתנו לטובה ובין אם השתנו לרעה, מקורם האחד לא השתנה ולא התחלף ומי שדבק במקור האחד, מתייחס למצבים המשתנים באופן אחדותי – אותה ודאות ואותו בטחון ואמונה ב"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".


לעיתים, האדם עלול לשים את ביטחונו ולהשליך יהבו בדרך המישורית והיציבה, בעבודתו הכלכלית ובהשתדלותו הביטחונית. גישה שמנתקת את האדם מ"יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע". כשנתפסים לתפיסה מנותקת מהבורא יתברך, כשמאמצים מבט פירודי של המציאות, מטבע הדברים שחילופי המצבים יסעירו את הנפש ותחושת חוסר הביטחון ואי יציבות ישתלטו על האדם.


ידיעת האחדות הכוללת של "אתה אחד ושמך אחד" ו"שמע ישראל... ד' אחד", משמעותה, שיש מקור אחד לכל מצבי החיים השונים והמשתנים, וכל ענפי החיים על כל הסתעפויותיהם משורש אחד הם ואל מטרה אחת תכליתם. הבורא יתברך מתגלה בעולמו באופן אחדותי, "בין מדה טובה בין מדת פורענות" (רש"י ברכות נד ע"א). אבל מה שעומד ביסוד מחשבת ד' – היא מגמת ההטבה עם בריותיו.


כל מגמת ד' אחד, להיטיב עם ברואיו, כי "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" והוא יתברך "טוב ומיטיב לכל". על כן, יהיה אדם רגיל לומר – גם במצבים המשתנים עליו לרעה – "כל דעבדין מן שמיא לטב".


הסיפור על בעל "האימרי אמת" מפגיש אותנו עם נפש אחדותית המגלה אמונה ובטחון בד' אחד.

יהי רצון שנזכה לגדלות אמונה במצבים משתנים ולהיאחז בוודאות המוחלטת במצבים חסרי וודאות.


מאיר